שלהי קיץ. זו התקופה בה עמוס ברטר, אחד משחקני העבר הזכורים של הפועל פתח תקוה, נוהג להגיע לביקור המולדת  השנתי שלו אותה הוא מנצל כדי לפגוש את ביתו וחמשת נכדיו. הוא מגיע מארצות הברית לשם היגר ב-1991 אחרי שסיים את קריירת הכדורגל שלו. הוא גר בניו-ג'רזי, במרחק של כעשרים דקות ממנהטן, ליבת התפוח הגדול.

גם משם, מעבר לים, הוא למד על 'הכחולה', על העמותה שלנו שכל כך רוצה להחזיר את הפועל פתח תקוה לימיה היפים. לא לקח לו הרבה זמן להצטרף, והוא אחד מהחברים הרשומים. הוא גם הגיע למפגש האוהדים האחרון כדי לשמוע מקרוב ולחוות את החברים.

"לא לקח הרבה זמן כדי להצטרף". סבו (מימין) וברטר

בדרך גם הספקנו להפגיש אותו עם גיל סבו שכידוע הפך לאחד מהתומכים הגדולים ביותר בעמותה שלנו, וזאת למרות שהוא גר בנצרת עילית ומאמן שם במחלקת הנוער שלה. את האהבה שלו לקבוצה ולאוהדים שלה אי אפשר לכבות עד היום.

השניים לא שיחקו יחדיו. אבל מתברר שהם הכירו היטב. שניהם שיחקו לעשה על אותה משבצת, וכשסבו הגיע לקבוצה הוא גם קיבל את החולצה מספר 15 שהייתה מזוהה עם ברטר. וכדי להשלים את התמונה, נספר גם ששניהם, דרך אגב, ממוצא הונגרי.

"הפועל רצתה לחתוך לי במשכורת ולא הסכמתי, ואז קיבלתי הצעה לי מהפועל כפר סבא והלכתי. היה לי טוב שם. למרות שלא שיחקנו יחד, גיל היה בן בית אצלנו, גרנו בווילה ברחוב גד מכנס והוא היה מגיע אלינו הרבה. בכלל, שחקני הפועל התארחו אצלי רבות למרות שהייתי בכפר סבא, ואני הייתי בא לראות משחקים של הפועל. אבל אחרי זמן מה היה לי דין ודברים עם אורי קרני, אז מזכיר האגודה, וגיורא שפיגל ומשם זה נגמר. אבל שחקנים המשיכו לבוא הייתי חבר של רונן הלל, אלי מחפוד, גבע מרקוס. הוא באים אלי ישר אחרי האימונים. הייתה אחווה", נזכר ברטר.

וגיל בכלל נזכר במשהו אחר. "עמוס ביקש ממני את הרכב שלי כשהוא רצה להרשים את אשתו לעתיד גילה. הייתה לי סובארו סטיישן. הוא הלך להביא את גילה, אבל עשה בדרך תאונה והרס לי את האוטו", הוא צוחק ממרחק השנים. "אבל כן, אני מבין על מה הוא מדבר, על האחווה והדבק. שאנחנו עשינו אימון מסכם ביום חמישי, מתוך 22 שחקנים היו נשארים 18 בסוף האימון לעשות משחקונים פנימיים, ואף אחד לא שמר על הרגליים".

"הייתה אחווה". סבו וברטר יחד עם פעיל העמותה תומר שמיר

למרות המרחק הגדול והגדול יותר. הלב נשאר כחול אצל שניהם, וזה בא לידי ביטוי, כאמור, מיד מהרגע הראשון שהתחלנו לדבר. יש משהו בהפועל פתח תקוה שלמרות הכל, למרות הקשיים, למרות הבעיות ולפעמים גם למרות היחס, שמדביק אליו לא רק אוהדים אלא גם את מי ששיחק כאן, התחבר לאוהדים ובסופו של דבר הפך לאחד מהם.

"לא התנתקי מהפועל אפילו כששיחקתי בקבוצות אחרות. גדלתי בהפועל. כאחד שגדל במגרש באברבנאל אני יכול לומר שזה משהו שורשי. המשחק הראשון שאני שיחקתי באורווה בתור שחקן נערים, ב-1969. זה היה אז אחד המגרשים הכי טובים בארץ בזמנו. כבר אמרתי בעבר שמה שהקבוצה הזאת נתנה לי לא קיבלתי בשום מקום אחר, ולמרות שעזבתי את המקום נשארתי אוהד הפועל ומחויב לה. כל שנה כשאני בא אני הולך למשחק או שניים בדרך כלל, ופשוט כאב הלב לראות איך שזה מנוהל פה בשנים האחרונות", הסביר ברטר את הנסיבות שהובילו גם אותו להחלטה להצטרף. "בכל שנה זה מתדרדר ואי אפשר לדעת לאן זה יגיע. אני מקווה שהעונה זה יעבור שינוי של 180 מעלות והמועדון ייצא לדרך חדשה. אני מקווה מאוד שזה יקרה דרך הכחולה, אני לא רואה מישהו אחר שיבוא וייקח את הקבוצה. אין פה איזה מישהו שהוא פילנתרופ שיגיד 'אני אוהד הפועל ומוכן לתת את כל כולי'. שמתי בכחולה מניה ואני מאמין שזאת מניה בעליה".

ברטר ציין דבר אחד במיוחד שהוא לא אוהב במיוחד, וזה ההתייחסות לשחקנים עבר. "אני בקשר עם כמה שחקנים מהקבוצה אבל הם פגועים ממה שקרה להם פה. לפני כמה שנים הייתה תקופה שהגיעו שחקנים לקבל כבוד לפני משחקים ומשום מה זה נעצר. אני לא מבין את ההתנהלות כי ללא עבר לא יהיה למועדון עתיד. ולמועדון יש עבר מפואר", הוא אמר.

וסבו מאוד מסכים איתו בנקודה הזו. "שנינו סיימנו את דרכנו בהפועל בטונים צורמים, אצלי עקב פציעה קשה. רגע אחד אתה על הכתפיים ורגע אחד אתה ממש בכלבים", הוא מספר.

סבו נשאר במועדון לאחר הפרישה, והפך אז לחלק מהמכונה הנהדרת שפעלה כאן כדי להביא שחקנים ואוהדים. "אימנתי במשך שבע שנים במחלקת הנוער, עשיתי עונות יפהפיות. דגלנו בייצור שחקנים לבוגרים. הניצחונות היו חשובים אבל פחות מהיום. היום צריך לחשוב איך מביאים את הילדים שאין להם כסף. יצרנו אוהדים כי המועדון הראה שאכפת לו. הייתי מסיים את האימון והולך לאחד מבתי הספר, חותם לילדים, מחלק מנויים. כשהילד מקבל מנוי הוא יבוא עם אבא שלו, כי הוא לא ילך לבד. ואבא שלו ישלם. חושבים רק על כסף מידי אבל צריך לחשוב קדימה", הוא אומר.

"צריך לחשוב קדימה"

מה אתם אומרים על הרעיון של בעלות אוהדים על המועדון?
ברטר: "נכנסתי לכמה אתרים בחו"ל של קבוצות אוהדים, בעיקר מאנגליה שם יש הרבה קבוצות אוהדים בליגה השנייה. לדוגמה צ'סטרפילד שמנוהלת אך ורק בידי האוהדים. זו לא עבודה קלה. לאלה שהולכים להיות בראש העמותה יהיה הרבה כאב ראש. יהיה מחובתם לגייס פה ספונסרים, וקראתי שם שזאת עבודה נורא קשה. אגב אני נגד זה שאנשים לא רוצים לקנות מנוי לעונה הבאה. אתה אוהד של הקבוצה אז אתה אוהד של הקבוצה. וגם בלי עבר אין עתיד. צריך לשתף שחקני עבר. יש פה הרבה שחקני עבר שיושבים על הגדר ואני לא מבין למה הם לא חלק מהמועדון".

סבו: "אני לא מסכים לגבי המנויים. אם הכסף הזה של המנויים מחזיק את הבעלים שאנחנו רוצים להוציא אותו, זה לא משרת את המטרה שלנו. לגבי שחקני העבר, הם יכולים להרצות בפני השחקנים, פעם בשבועיים פעם בחודש. צריכה להיות מעורבות בכל מחיר שהילדים ידעו מאיפה הם באו. היום הילדים לא יודעים מי היה נחום סטלמך".

יצא לכם לדבר עם שחקני עבר על הכחולה?
ברטר: "הרבה לא מוכנים לשמוע. הם נכוו מהפועל ולא מוכנים לשמוע עליה יותר. הרבה גם מאחלים בהצלחה ואומרים שהלוואי שהכחולה תקבל את השליטה כדי שזה יהיה ביד האוהדים ושהאוהדים יקימו הנהלה מסודרת, מקצועית. הרבה אנשים מחכים שזה יקרה כדי להצטרף ולקחת חלק".

מה אתם חושבים על הרעיון של השותפות?
ברטר: "ביום ששילמתי את דמי החבר עבור 'הכחולה', אשתי שאלה אותי 'מה זה על מה שילמת?'. אבל אני לא חשבתי פעמיים, זה רעיון שמקובל בעולם. ההנהלה בשיתוף עם האוהדים. מי אלו חברי ההנהלה שהיו פה בקבוצה? הם אוהדים, לפחות פעם זה היה כך. בתקופה שהייתי אלו היו אך ורק אוהדי הפועל".

ומה המסר שאתם רוצים להעביר לאוהדים?
ברטר: "אני טוען שחובה על כל אוהדי הפועל, עוד מתקופתי, משנות ה-1970 וה-1980, הוותיקים שאני יודע שרבים מהם פרשו, שיחזרו וייתמכו ויצטרפו לעמותה כי זה מאוד חשוב. זה הדבר הכי חיובי שנולד כאן בשנים האחרונות. רוצים פה בחזרה להעלות את קרנה של הפועל. שלא תישאר בבינוניות שהיא נמצאת בה כבר שנים. שיבואו ויעזרו לקבוצה לעלות בחזרה לדרך המלך. שיהיה מועדון בריא שגם מגדל שחקנים, מה שלא קורה בשנים האחרונות".

סבו: "אני רוצה קודם כל לספר לכם סיפור. אני זוכר את האורווה מלאה כאשר האוהדים מריעים במשחקים של שנות ה-1980. גם כשהפסדנו אני לא זוכר פעם אחת שקיללו אותנו, כי ידעו שנתנו את כל כולנו. בסוף המשחק עמדו ומחאו לנו כפיים, גם כשהפסדנו. היינו מוכנים לעשות הכל בשביל הקהל הזה כי הקהל פרגן לנו והייתה סיבה טובה. אם היה צריך להיכנס בתוך העמוד של השער היינו נכנסים. היינו מחויבים למועדון ולאלו שמשלמים לנו.

"אבל בסופו של דבר מה שהחזיק אותנו זה האוהדים. היום אסור שאף אחד יישב על הגדר. צריך להתאחד כולם לבוא ולרכוש את הקבוצה וברגע שנהיה מאוחדים והכל יהיה לב כחול אחד גדול אנחנו נהיה שוב קבוצה שתשפיע על הכדורגל הישראלי. אנחנו לא נשפוך כספים, הכל יהיה עבודה לטווח ארוך. בסופו של דבר אני חושב שהילד שבגן שעוד לא יודע שיהיה אוהד שלנו הוא הכחולה והילד שכבר בכיתה ד' הם העתיד שלנו ולכן אני חושב שצריך לגדל דור חדש מהגילאים האלה שהכדורגל יהיה כיף לכל המשפחה. צריך שכל האוהדים יתאחדו, והכחולה מאחדת את כולם".