כל מי שמכיר אותי הרי יודע שאין לי מושג בכדורגל.
אני זוכרת שאמא שלי אהבה כדורגל, היו לה זיכרונות מבית אבא ממשחקי מוצ"ש, אבל אני לא נחשפתי למשחק. אבי ואחי לא שיחקו ולא ידעתי להבדיל בין פנדל לקרן, בין חוץ לחלוץ.
אני זוכרת את עצמי מתפלחת עם עוד חברים לכיתה ל"מכתש" בגבעתיים, כדי להציץ במשחקי שישי בצהריים. הכדורגל סימל בעיני את האנרגיה המטורפת, את הצעקות ואת ההתלהבות וגם את הקללות – מותר היה לקלל בחופשיות ואף אחד לא הרים גבה.
תמיד נמשכתי לאש, אבל במשחק עצמו לא הבנתי כלום.
אני אמא לשלושה בנים, ובניגוד אלי ולבעלי הם בהחלט חולי כדורגל. מגיל צעיר הם רצים אחרי הכדור, בועטים בו ומשתתפים בחוגים ובליגה. לילה אחד שוחחתי עם בעלי על כך שאין לנו מושג בתחום, וכדי להתחבר לעולמם של ילדינו, מצאנו את עצמנו יושבים מול המסך ולומדים את השפה.
הקשבנו לילדים, למדנו מושגי יסוד, צפינו במשחקים בין לאומיים. היום אני מבינה הרבה יותר בכדורגל.
כדורגל בעיני הוא משחק קבוצתי שמפתח כישורי חיים: סבלנות, ראיית האחר, התמדה, נחישות, פרגון ועידוד. כדי להיות טוב בכדורגל צריך לדעת להפסיד בכבוד ולקחת אחריות קבוצתית על ההפסד. כך אנו לומדים לתת את המיטב שבנו מחד ולהיות חלק מקבוצה מאידך.
כדי להיות טובים בכדורגל הקשיבו הילדים שלי לרחשי לבם, הלכו עם האהבה והתמידו, ואני,בעקבותיהם. התחלתי ללמוד ולהתוודע לתחום חדש ולא מוכר, עד שהפך הכדורגל להיות חלק בלתי נפרד מעולמי. אם הייתי מתבצרת בעמדתי לא הייתי זוכה להכיר את הסגולות הטמונות במשחק.
בצהרי אחד מימי השישי, נסעו בעלי והבנים למשחק של הפועל פתח תקוה. תשאלו למה דווקא לפתח תקוה? כי יש לנו חבר שהוא אוהד שרוף של הקבוצה. כשחזרו הילדים, סיפר אריאלי, בני המרכזי, על מהלך המשחק, על איך שהקבוצה ספגה גולים אבל שיחקה מעולה.
הוא שאל אותי אם אני יודעת שהמשחק הוא משחק מחאה. יונתן, בני הבכור, סיפר שהקבוצה נרכשה על ידי אדם שלא מאפשר לה להתפתח ולגדול ולא משקיע בשחקנים, שאין לו מספיק כסף כדי לשפר ולשנות ושמצב הקבוצה גרוע כבר שנים.
תהיתי מה גורם לבנים שלי, שאין להם שמץ של זיקה להפועל פתח תקוה, להרגיש כזו מעורבות ושייכות כלפי קבוצה, שאפילו לא משחקת בליגת העל ולכאורה, ללא עתיד.
באותו ערב, נפגשתי עם החבר שלנו, אותו אוהד שרוף, שלקח את בעלי והילדים למשחק. התפתחה בינינו שיחה והוא, עם ניצוץ בעיניים סיפר לי על קבוצה אבודה, ששמה הפועל פתח תקוה. הוא שיתף אותי בחוויות ילדות ממשחק הכדורגל, על ימי הבטון ושער 4 באורווה (האצטדיון שנהרס לתאוותם של ה"הרעים"). הוא סיפר על שייכות של ילד לקבוצה, על הערצה, על ספורטיביות. הוא סיפר לי על שייכות וקהילה - ועל כך שהכדורגל בכלל שייך לאוהדים.
הוא סיפר על קהילה שלמה של אנשים, המחוברים בעבותות, לזיכרונות הילדות מהקבוצה ותומכים בלב שלם ומלא בהפועל פתח תקוה.
הוא המשיך וסיפר והאור בעיניו לא כבה, על מאות רבות של אוהדי הקבוצה שהתארגנו וקמו, ושהם מגייסים כספים כדי לקנות את המועדון ולהחזיר את האהבה אל ליבם. המטרה שלהם היא להצעיד את הקבוצה אל עתיד אחראי ובעל חזון חברתי מובהק.
אז מה עושים עם 736 אנשים להם מכנה משותף אחד? ומה עושים עם 1,000? ולמה לא 3,000?! הרי כל אחד מאיתנו טוב בתחום מסוים: אחד צלם, השני איש לוגיסטיקה, אחת נהגת מעולה ואחר כותב מצוין, ובטוח שיש כמה אנשי שיווק ועורך דין אחד או שניים ואפילו מתכנתים ואנשי כספים. בקיצור, הבנתם את העוצמה.
כל אחד מהפעילים בכחולה תורם את כישוריו לעמותה, על פי זמנו ורצונו וכך, בעצם, יצרו החברים "חברת כח אדם" התנדבותית, הפועלת ללא הגבלת זמן ומרחב.
הוא דיבר, והניצוץ שבתוכי נדלק.
זיהיתי את תדר האהבה האמיתית, את תחושת השליחות ואיתה את השייכות. ראיתי מול עיני מודל מעורר השראה. הרגשתי כאילו מישהו שמע את החזון האישי שלי ומיישם אותו בקבוצת הכדורגל הפועל פתח תקוה, דרך עמותת הכחולה.
שחקנית כדורגל אני כבר לא אהיה, אבל משיכה למיזמים קהילתיים יש ועוד איך! הייעוד שלי הוא לחבר אנשים לתעצומות הנפש הפנימיות שלהם, לפוטנציאל שלהם. אני עוסקת בחיבור ההורים לפוטנציאל ההורי שלהם כדי שהם, בתורם, יחברו את ילדיהם לפוטנציאל הגלום בהם.
אז החלטתי להצטרף, פשוט כך!
החלפתי מבטים עם בעלי, הוצאתי כרטיס אשראי ומהיום אני חלק מעמותת הכחולה.
ומה איתכם?
קדימה הפועל!!!
